<h1>סמ"ג עשין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף יט:</h2>
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, שנאמר (דברים כ"ד ב') והלכה והיתה משמעות המקרא [הוא] שמתקדשת מדעתה (רש"י יבמות י"ט ב' ד"ה קדושין), והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו שיקחנה בעל כרחו הרי זו מקודשת (ע"פ לשון רמב"ם אישות פ"ד ה"א) לאמימר, ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ח ב') והגאונים תופשין עיקר דברי מר בר רב אשי. יש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף שיקדש שוה פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף כד:</h2>
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין [את] הבעל להוציא אלא אם רוצה [יוציא ואם לא רצה] לא יוציא (לשון רמב"ם אישות פכ"ד הט"ז) עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה אז ודאי כופין אותו להוציא (ע"פ הי"ח שם ע"ש). [ו]ר"ת (יבמות כ"ד ב' תד"ה אמר) תפס לו שיטה אחרת בעניין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גירשה זה ונשאת אח"כ לרוכל שהרי זה קול שלפני הנישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פ"ח ב'). גרסינן בפרק ארוסה במסכת סוטה (כ"ז א') אשה מזנה בניה כשרים, רוב בעילות אחר הבעל.
האומר לאשתו בפני שני עדים אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לסת(ו)ר בפני עדים ושהתה [עמו] כדי טומאה אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה (עשה נ"ו) ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואע"פ שלא מצאו עליה דבר מכוער שאין לך דבר מכוער יותר מזה, והיום שאין לנו מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר (לשון רמב"ם אישות פכ"ד הכ"ד). א"ר חנינא מסורא (סוטה ב' ב') לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דדילמא סבירא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי מועיל על פי עצמו והאידנא דליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה עילויה איסורא דלעולם אם נסתרה אחר כך. ומשם יש להוכיח שאם לא קינא לה ונסתרה שאינה נאסרת לבעלה. ופסק רבינו חננאל שנאסרה לבעלה משעה שיראו עדים שמתנהגין דבוקין זה בזה כמנאפין, שאפילו לעניין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמר בפרק קמא דמכות (ז' א') היכי דיינינן כשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. אבל בסתירה לבד אינה נאסרת לבעלה כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד, ובמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים (צ"א ב') בנשים שנסתרו והוצרכו האמוראים שם לפסוק שצריך שתהא שום אמתלא להתירן (כתובות י"ג א' תד"ה מעלה ע"ש) זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתינו אשר שם שעל זה מדבר אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלא להתירה (יבמות כ"ד ב' תד"ה אמר) ומותרת כאשר בארנו.
<h2>דף מג:</h2>
בפרק החולץ משמע שמותר לארס אשה בכל ימי החול, ואפילו בתשעה באב בין ביום ובין בלילה (לשון רמב"ם אישות פ"י הי"ד ע"ש) מתיר במגילת סתרים לארס אשה (במועד) שלא יקדימנו אחר והביא ראייה מן הירושלמי דסוף ביצה (דף כ' ב'), אבל אין נושאין. וכן אמרו חכמים [במועד קטן] (ח' ב') שאין נושאין נשים במועד, ואפילו בחול המועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ומפרש בירושלמי שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת (ע"פ רמב"ם שם). וגם אמרו במסכת ביצה (ל"ו ב') שאין מקדשין בשבת ומעמידה שם בשיש לו אשה ובנים דלאו מצוה קעביד.
<h2>דף מז:</h2>
המקדש גויה או שפחה אינם קידושין אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהיתה קודם הקידושין, וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין (רמב"ם אישות פ"ד הט"ו). גרסינן בירושלמי דפרק הערל (לפנינו פרק האשה שלום דף נ"ז א') מניין שאין קידושין תופסין באשת איש רבי אמי בשם רבי ינאי אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כ"ה ב') לכשתצא מביתו דווקא, לאיש אחר פרט לקרובות מכאן שאין קדושין תופסין בהן. ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק החולץ.
<h2>דף סה.</h2>
לפי משנה אחרונה דסוף נדרים (צ' ב') אמרה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה, [ו]מפרש בירושלמי (שם דף ל"ט ב') שצועקת על בעלה ואומרת כמו שהשמים רחוק מן הארץ כך אהיה רחוקה ממך, לפי שאין שכבת זרעו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד יעשו סעודה והם מתרגלים להתפייס דרך סעודה, ולא אמרינן יוציא ויתן כתובה [שחוששין] שמא נתנה עיניה באחר. מפרש רב אלפס (יבמות דף כ' ב') דמיירי במי שלא שהתה עשר שנים והיא תובעת שיוציאנה אבל ההיא דרבי אמי דפרק הבא על יבמתו (שם ס"ה א') איש ואשה שאין להם בנים האיש אומר שהאשה עקרה והאשה אומרת שמן האיש הוא שאינו מוליד האשה נאמנת שמרגשת היא לשכבת זרע כשיורה בחץ ובקיאה בכך, לשם מדבר כששהה עמה עשר שנים והוא מבקש להוציאה בלא כתובה והיא נאמנת ויתן כתובה ואין לחוש שמא עיניה נתנה באחר שהרי על כרחה יוצאה. ויש חילוקים אחרים וזה עיקר.
<h2>דף סו.</h2>
הנכסים שמכנסת אשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבים בשטר כתובתה אין נקראים עיקר כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו נעשית ברשותו ואם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל (רמב"ם פט"ז ה"א ע"ש ובמ"מ) ובכלל כתובה מזכירן התלמוד (כתובות מ"ח ב'). ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זה נקרא נכסי מלוג (רמב"ם שם) וכן מפרש במשנה פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (ס"ו א'). ובבראשית רבה (פרשה מ"ה ב') בעון קומיה דריש לקיש מהו מלוג אמר להו מה דאיתמליג מליג פירש הערוך (ערך מלג) עניין מליגת הראש הוא שתולשין השער לבד ועוזבין העור כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן. וכן כל נכסים שיש לה לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובתה אלא נשארו לה לעצמה או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראים נכסי מלוג שכולן ברשותה הן, ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מנה או מאתים עם התוספת ונכסי צאן ברזל (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש) בלבד. דין תוספת הכתובה כדין העיקר לא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה (שם ה"ג).
<h2>דף צב:</h2>
המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קידושין גמורים, ויבמה שנתקדשה לזר היא מקודשת בספק שנסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה כדאיתא במסכת יבמות פרק האשה רבה ונחלקו בה רב ושמואל, ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט (ע"פ רמב"ם אישות פ"ד הי"ד).
<h2>דף קיב:</h2>
חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת ופקח שקדש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (רמב"ם אישות פ"ד ה"ט) כדאיתא ביבמות פרק חרש (קי"ב ב'). סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם בין איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין, טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק (רמב"ם שם הל' י'—י"א). המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין לא בחייבי מיתות ולא בחייבי כריתות חוץ מן הנדה (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
